ראשית, שימו לב לדוגמה, שמיד נסבירה:
במקומות שונים בתנ"ך ישנה מסורת קריאה השונה מהאופן הכתוב. תופעה זו מכונה "קרי וכתיב", בתרגום מארמית: "קרוא וכתוב". את הצורה הכתובה (המכונה "כתיב") ניתן לזהות מכיוון שהיא לא מנוקדת – כמו במילה "עון" בדוגמה שלפנינו, ואילו הצורה בה צריך לקרוא (המכונה "קרי") מנוקדת, כמו במילה "עוֹיֵן". מרבית ההוצאות כותבות את צורת הקרי בצד הטקסט, ואת צורת הכתיב, שאין לקרוא, בתוך הטקסט.
סיבות שונות הובילו ליצירת התופעה. בהכללה, מול חכמי המסורה, שערכו את הנוסח המוכר בימנו לקראת סוף האלף הראשון לספירה, עמד נוסח שהם תפסו אותו כבר כנוסח שהתקדש, ולכן אין לשנותו. מצד שני, היתה להם מסורת קריאה שעברה בין הדורות, ששיקפה להבנתם את האופן הנכון בו יש להגות את המילים. הם החליטו שאין לתקן את הטקסט שהתקדש, אלא להוסיף את צורת ה"קרי" בצידו.
במרבית המקומות הנוסח מתקן תיקונים לשוניים (חילופי אותיות בודדות), ואילו במקומות אחדים נוסח הקריאה המקובל משקף רצון לקרוא בקול רם בלשון נקייה, לדוגמה, במלכים ב יח 27 נכתב: "וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם רַבְשָׁקֵ֗ה הַעַ֨ל אֲדֹנֶ֤יךָ וְאֵלֶ֨יךָ֙ שְׁלָחַ֣נִי אֲדֹנִ֔י לְדַבֵּ֖ר אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲלֹ֣א עַל־הָֽאֲנָשִׁ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֙ עַל־הַ֣חֹמָ֔ה לֶֽאֱכֹ֣ל אֶת־חריהם (צֽוֹאָתָ֗ם) וְלִשְׁתּ֛וֹת אֶת־שניהם (מֵֽימֵי רַגְלֵיהֶ֖ם) עִמָּכֶֽם" (צורת הקרי בסוגריים).
