ספרות בתר-מקראית הוא כינוי כולל לספרות שנכתבה אחרי חתימת התנ"ך.
עם חתימת התנ"ך המשיכו להיכתב טקסטים יהודיים שונים: ספרות המדרשים – טקסטים הדורשים (=מפרשים) את הטקסט התנ"כי, וספרות כיתתית – ספרות של קבוצות שונות ומתבדלות בעם. על-פי המסורת, המדרשים ניתנו למשה במעמד הר-סיני בעל-פה, במקביל למתן התורה שבכתב. את המדרשים ניתן לחלק בגסות למדרשי-הלכה, המתווים הלכה באמצעות דרשנות של התנ"ך, ולמדרשי אגדה, המוסיפים מידע סיפורי על הנכתב בתנ"ך.
במאה השלישית לספירה, מחשש שהמדרשים יאבדו, נערכו מדרשי-ההלכה על-ידי רבי יהודה הנשיא לתוך קובץ שנקרא "מִשְנָה". מדרשים שלא זכו להיכנס למשנה, המכונים "ברייתות", כונסו בחלקם לקובץ שנקרא "תוספתא". אך העולם היהודי לא עצר מלכת, וספרות דרשנית נוספת המשיכה להיכתב. בדורות שלאחר מכן נערכה הכתיבה לתוך התלמודים – הבבלי ("גמרא") והירושלמי, ולמספר ספרי מדרש נוספים.
כל קשת הספרות הזו, שנכתבה אחרי חתימת המקרא, מכונה – ספרות בתר-מקראית, ומסורתית ניתן להסתכל עליה כתושב"ע – התורה שבעל-פה שניתנה למשה במקביל לתורה בכתב.
