הכתות בסוף ימי בית-שני
תופעת הכתות בימי הבית השני: בתקופת החשמונאים התגבשו בחברה היהודית שלוש כיתות, הפרושים, הצדוקים והאיסיים. לכל אחת מן הקבוצות הייתה השקפה מיוחדת משלה על מהות היהדות, חוקים ואורח חיים משלה שעל פיהם יש לנהוג. שתי הראשונות לקחו חלק פעיל בחברה היהודית בעוד שהשלישית פרשה ממנה וחיה בנפרד.
מדוע צצה תופעת הכתות בתקופת בית שני ?
תחילתה של תופעת הכתות בעם היהודי היא במדיניות הבדלנות שהנהיגו עזרא ונחמיה בתקופת שיבת ציון. כדי למנוע את תופעת ההתבוללות של העם היהודי בעמים אחרים, הם הובילו מגמה של "זרע הקודש" (הכוונה הייתה -רק אלו ששבו מן הגולה לארץ ישראל, מקודשים בקדושה העוברת מדור לדור ). מגמת הבדלנות – ההיבדלות , הנפרדות- באה ליצור חיץ (הפרדה) בין העם היהודי לבין העמים הנוכריים סביבו, כדי לשמור על טהרת העם ועל קיומו כ"עם סגולה".
השאיפה לבדלנות קיבלה את ביטויה במרד החשמונאים שפרץ במטרה להשיב לעם היהודי את קיומו כעם נפרד מכל העמים. אולם בפועל התברר, כי הצורך לתמרן בתוך עולם הלניסטי כדי לשמור ולהגן על הריבונות המדינית, גרם לשליטים החשמונאים לאמץ רבים מן המנהגים ההלניסטים. באופן אירוני, העצמאות המדינית לא החזירה את המצב לקדמותו, אלא הרחיקה את העם היהודי עוד יותר מן המטרה הנכספת של חיים טהורים כ"זרע הקודש".
במצב זה שינתה תופעת הבדלנות את כיוונה. מזרע הקודש לכיתתיות – מעבר ממצב של הפרדה בין יהודים לנוכרים, מבדלנות כפי שהיה בעבר, למצב של יצירת הפרדה בין יהודים ליהודים, לכיתתיות. חברי הכתות יצרו חיץ בינם, כל אחת בנפרד, לבין יתר בני העם היהודי, שנחשבו בעיניהם כמי שאינם ראויים עוד להיכלל בתוך "זרע הקודש". כל הקבוצות האמינו בצורך להגשים חזון דתי- תרבותי יהודי אך היו חלוקות על הדרכים להגשמת חזון זה.
הכתות השונות:
הפרושים והצדוקים
הצדוקים: הסברה היא שהמילה 'צדוקים' מקורה משמו של הכהן הגדול- צדוק. השם בא להדגיש שהצדוקים היו קשורים אידיאולוגית, חברתית ודתית לכהונה הגדולה, לשכבות העליונות של הכהונה הגדולה. הם קשרו עצמם לשושלת הכהונה הגדולה.
הצדוקים היו קשורים לחוגי האריסטוקרטיה החברתית כלכלית של החברה היהודית כלומר השכבות הגבוהות מבחינה חברתית וכלכלית. נמנו איתם גם הפקידות הבכירה, ראשי הצבא של השליטים החשמונאים וכו'.
הפרושים: מתייחסים מבחינה חברתית ודתית לחכמים. מקור השם עשוי להיות אצל יריביהם שעשו שימוש לגנאי במונח של פורשים- פרישה. הפורשים הם אלה שפורשים מן הציבור, מן הכלל. יכול להיות שהשם פרושים הוא השם של אלה שהשתייכו לקבוצה ובשם הקבוצה הם ביקשו להדגיש את כוונתם לפרוש מחיי החטא והטומאה ולנהוג בחסידות, לדבוק בתורה ובמנהגיה.
לפי יוסף בן מתתיהו: "לפרושים היה העם לבן ברית"- הפרושים השתייכו וקשרו עצמם לאינטרסים של העם הפשוט, ביקשו לדבר בשמו של העם הפשוט.
על פי ההבחנות, ניתן לדבר על הפרושים והצדוקים מבחינה חברתית כשתי אליטות: אליטת הצדוקים ואליטת הפרושים.
- היבט פוליטי- זיקתם של הפרושים והצדוקים לשלטון החשמונאים. עם מי הזדהה יותר השלטון החשמונאי לצדוקים או לפרושים.
יוחנן הורקנוס היה תחילה מזוהה עם הפרושים, נהג לפי גישתם של הפרושים אך בשלב מסוים החלה מחלוקת בינו לבין הפרושים, הוא שינה כיוון והחל להזדהות עם הצדוקים. כשליט תמך בהם וביקש להסתמך על דעותיהם, קירב אותם לשלטון, נתן להם כוח. הקו נמשך גם בימי אלכסנדר ינאי שאף רדף את הפרושים.
המלכה שלומציון, שינתה כיוון והחלה להסתמך ולהזדהות עם הפרושים.
לפי ההבחנה המקובלת היום במחקר ההיסטורי, הקו המבדיל בעיקר בין הפרושים לבין הצדוקים הוא האידיאולוגי דתי, התפיסה האידיאולוגית דתית. הוויכוח שחל בין הצדוקים לפרושים היה ויכוח סביב מוקדים אידיאולוגים דתיים הקשורים לשאלה איך צריכים היו להתנהל חייהם של היהודים, איך צריכה הייתה להתנהל המדינה החשמונאית.
- היבט אידיאולוגי דתי- התחום הדתי
ההיבט המרכזי והמשמעותי ביותר הוא ההיבט האידיאולוגי דתי. מדובר בקבוצות, תנועות, זרמים או אסכולות- אליטות שביקשו לעצב את החיי היהודי או לעצב את דמותה של המדינה החשמונאית על פי תפיסה מסוימת.
המחלוקת בין הצדוקים לפרושים היא ביחס לניהול המדינה החשמונאית.
הפרושים ראו חשיבות בפירושה של התורה בכתב ומעמד של התורה שבעל פה באותה מידה. החיים מבקשים פירושים, זוהי התפתחות טבעית דתית חברתית- היהודי הפשוט שחיפש איך לנהוג, פנה לרב שפירש לו. הפרושים קיבלו את התורה שבעל פה.
הצדוקים צידדו בתורה שבכתב.
הצדוקים דחו את התורה שבעל פה. ראו בא כתורה של מעשה בני אדם ולכן לא כולה להיות מקודשת, הסמכות העליונה היא התורה שבכתב. הצדוקים היו נוקשים יותר. כמזוהים עם הכהונה הגדולה היו בעלי קיבעון הילכתי.
דרך עבודת ה':
הצדוקים העמידו את עבודת ה' בבית המקדש ובהקרבת קורבנות- כפולחן במרכז.
הפרושים לא שללו את הקרבת הקורבנות אך יחד עם זאת טענו כי ניתן לערוך פולחן דתי אישי ולאו דווקא בהקרבת קורבנות באמצעות תפילה, לימוד תורה, לשבת בבית הכנסת גם בלי בית המקדש.
הגישה המשפטית:
מבחינת הצדוקים ולפי הכתוב בתורה "עין תחת עין"- פירושם: מי שפגע בחברו יפגע באותה מידה. הצדוקים נקטו בחומרה דתית משפטית, היו קיצוניים יותר.
הפרושים לעומתם, ביקשו להקל בדין. מי שגרם נזק לחברו יפצה אותו. הם נטו לפרשנות מתחשבת יותר בנסיבות החברתיות, לא מיהרו לגזור גזר דין מוות אף התנגדו לעונש.
האיסיים
זוהי קבוצה פורשת ומתבדלת, סגורה ומסוגרת שחיה באזור ים המלח.
על האיסיים לומדים ממספר מקורות:
- יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני (עמוד 39). מדובר על עדות של היסטוריונים קדומים.
- אנו לומדים גם על האיסיים מממצאים ארכיאולוגים, באזור ים המלח נמצאו שרידים של אתר 'קומראן'- לפי ההשערה בצפון ים המלח התקיים מנזר איסיי.
- מקור נוסף שנוי במחלוקת אלה המגילות הגנוזות: במערות במדבר יהודה בעיקר באזור צפון ים המלח נמצאו כתבים חלקם הגדול במצב לא טוב ושוחזרו. היום עומדים לרשותם של החוקרים.
לפי אסכולה מחקרית אחת והיא המקובלת והדומיננטית:
האיסיים הם קבוצה שחיה באזור צפון ים המלח בקומראן, שם הקימו קהילה והיא זו שיצרה את הכתבים, את המגילות העוסקות בנושאים שונים.
יש הטוענים כי המגילות הגנוזות הן ספרייה של כתבים של אוכלוסייה מסוימת שהודחה מהכהונה, לקחה את הספרייה איתה ופרשו למדבר.
חלק גדול מהמגילות עוסק בענייני בית המקדש בטוהרה, בספרות מיסטית. רק מגילה אחת יוצרת הקבלה בין אורח החיים האיסיי שמתתיהו מדבר עליו לבין חייהם של האיסיים.
לאחר חורבן בית שני הצדוקים והאיסיים נעלמו:
הצדוקים, מרכז כובד חייהם הוא בית המקדש.
האיסיים- קבוצה סגורה ומתבדלת.
הצדוקים והאיסיים נעלמו מבמת ההיסטוריה, היחידים שענו לאתגר הקיומי לאחר חורבן בית המקדש אלה החכמים (הפרושים). הפרושים היו קבוצה שזוהתה עם מעמד החכמים- מעמד שיצר את הקיום היהודי: יבנה וחכמיה- לאחר חורבן בית המקדש היו מזוהים עם התורה.
ברגע שנחרב בית המקדש, הצדוקים איבדו את ביתם בעוד שאלו שהחזיקו בתורה שבעל פה (הפרושים) המשיכו לקיים את דתם, המשיכו לקיים את הדת היהודית.