תקופת החשמונאים נמשכה ברציפות ממרד החשמונאים ביוונים בשנת 167 לפני הספירה ועד 63 לפני הספירה, כאשר הרומאים כבשו את ארץ ישראל. במשך התקופה הזו השלטון עבר בהדרגה לידי החשמונאים שהקימו שושלת שלטונית בארץ. תקופה זו חשובה משום שזו הייתה תקופת העצמאות הארוכה ביותר של העם היהודי בימי בית שני.

השליטים החשמונאים עליהם נלמד:

יהודה המקבי, יונתן, שמעון, יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס, אלכסנדר ינאי, שלומציון אלכסנדרה (שימו לב לאילן היוחסין בצד).

התרחבות טריטוריאלית:

בימי מתיתיהו ויהודה המקבי התרחבו גבולות המדינה (שימו לב למפה מטה) כתוצאה מרצון להשגת יעדים דתיים, ובשל כך המלחמה התרחשה באזור יהודה וירושלים. בהמשך, החל מתקופת שלטון יונתן, שמעון ובניו, נבעו הכיבושים מרצון להתרחבות. כתוצאה ממדיניות כיבושים זו, גדל מספר הנוכרים תחת שלטון החשמונאים. השליטים החשמונאים (ששאפו ליצור מדינה בעלת צביון אתני יהודי) ניהלו מלחמה על אופייה היהודי של המדינה: על מנת להבטיח את הזהות הלאומית והדתית היהודית לחמו החשמונאים ביישובי הנוכרים ואף גירשו את תושביהם. מימי שלטון הורקנוס השתנתה הגישה והוחלה מדיניות גיור, שהמשיכה גם בימי שלטון בניו. בצורה זו הגדילו החשמונאים משמעותית את כמות היהודים בארץ ויצרו רוב יהודי בממלכתם.

בריתות ויחסי חוץ:

שליטי בית חשמונאי נאלצו לתמרן בין הכוחות המדיניים שפעלו באזור (בית סלווקוס, בית תלמי, האימפריה הרומית שהייתה במגמת התחזקות, ועמים נוספים באזור כמו הפרתים, הנבטים והיטִּורים). הם הבינו שלבדם אינם יכולים לשלוט ולכן היו צריכים אימפריה חזקה שתיתן להם גיבוי, הכרה ולגיטימציה. יהודה המקבי כרת ברית עם רומא, אשר הייתה כח עולה שהטיל את צילו על האזור. מלבד אלכסנדר ינאי, כל שליטי חשמונאי חידשו את הברית עם רומא, אך ינאי לא חידש אותה ואף כרת ברית עם הפרתים – אויביה של רומא. פרט זה חשוב משום שאנו יודעים שבהמשך כבשה רומא את יהודה וביטלה את שלטון החשמונאים.

היחס להלניזם:

מרד החשמונאים החל כמאבק חסר פשרות בהתייוונות ובהלניזם (ניתוץ מזבחות והרס מקדשים הלניסטיים), אך עם השנים אימצו המנהיגים החשמונאים מאפיינים של התרבות ההלניסטית: אימוץ שמות הלניסטיים, ציון ניצחונות צבאיים כימי חג, הנהגת חצר מלוכה בסגנון הלניסטי ונטילת תואר מלוכה, גיוס צבא שכירים זר, ריכוז סמכויות חקיקה ומשפט כמו המלכים ההלניסטים, שיתוף נשים בשלטון ועוד.