מהי פרובינקיה?

פרובינקיה היא שטח כיבוש של הרומאים מחוץ לשטחי איטליה שסופח לאימפריה הרומית והיה תחת שלטון רומאי ישיר, כלומר בראשה עמד נציב אשר מונה ישירות על-ידי הקיסר והיה כפוף לו או לסנאט.

יהודה הייתה שונה מכמה בחינות מן הפרובינקיות האחרות באימפריה הרומית: (1) אורח החיים והפולחן הדתי המיוחד של תושביה. (2) התנגדותם של היהודים לשלטון נוכרי (3) סכסוכים תמידיים בין התושבים היהודים והלא יהודים שחיו ביהודה.

הבעיות שצצו עקב הפיכת יהודה לפרובינקיה

1. לפי החוק הרומאי כל עוד נציב מכהן בתפקיד אסור לנהל נגדו משפט ברומא, כלומר רק לאחר סיום תפקידו של הנציב ביהודה, יכלו היהודים להעביר עליו ביקורת ולהתלונן בפני הנציב שישב בסוריה. מכאן כי לנציבים היה קל לנצל את נתיני הפרובינקיה.
2. בידי הנציב היה כוח רב, אך מעט פיקוח עליו (כי רומא רחוקה). בדרך כלל הנציב הפך את הפרובינקיה ל"מסחטת כסף" וגרף לכיסו הון רב בשלל אמצעים: שוחד במשפט, הלוואות בריבית, שוד בית-המקדש וכו'.
3. שהות לגיונות הצבא הרומי ברחבי הפרובינקיה, או מעבר של כוחות צבא רומי בשטח, גרמו לסבל רב על התושבים היהודים ולנטל כלכלי כבד (בשל החובה לספק את צרכי הלגיונות).

תפקיד הנציב וסמכויותיו

משך כהונתו של הנציב היה תלוי במידת הצלחתו לשמור על השקט, ובקשריו ברומא. הנציב ישב בקיסריה ומשם ניהל את הפרובינקיה. להלן תפקידיו וסמכויותיו:

1. שמירה על הסדר הציבורי: הנציב דאג לסדר ולשקט ברחבי הפרובינקיה, הן מצד אויבים מבפנים והן מצד אויבים מבחוץ. הוא השליט את הסדר בעזרת חיל עזר (כח צבאי קטן יחסית) שגייס מהאוכלוסייה ההלניסטית (תושבי הערים הנוכריות ביהודה – בעיקר קיסריה וסבסטי). כמו כן, בירושלים שהה חיל מצב באופן קבוע. הרומאים חשבו שמספיק לשים ביהודה חיל עזר שמורכב מנוכרים תושבי המקום. חיילים אלו קיבלו אזרחות רומית לאחר שחרורם – דבר אשר הוסיף לשנאה בין היהודים לנוכרים ופגע ביחסי היהודים עם רומא.
2. אחריות על לגביית מסים: הנציב עמד בראש המערכת המנהלית של הפרובינציה והיה אחראי על גביית המיסים השונים, אשר הטילו עול כלכלי כבר על התושבים.
3. סמכויות שיפוט: לנציב ניתנו סמכות שיפוט אשר הופקעו מהסנהדרין, בדגש עלדיני נפשות (משפט פלילי / עונש מוות וכו').
4. פיקוח על חיי הדת: אחת הסמכויות החשובות ביותר של הנציב הייתה הסמכות למנות ולהדיח את הכהן הגדול. בצורה זו הנציבים החזיקו במינוי התפקיד החשוב ביותר בעולם היהודי. בידי הנציבים הופקדו בגדי הכוהן הגדל, אשר נמסרו להם רק בחגים. עם זאת הכוהן הגדול המשיך להיות נציג העם בפני השלטונות. כמו כן, הכהונה נמכרה למרבה במחיר – דבר אשר הוביל לתחלופה בתדירות גבוהה של כוהנים, לזילות התפקיד ולהתעשרות הנציבים.

מאפייני שלטונם של הנציבים אשר הובילו לעוינות כלפי היהודים ולהעדפת תושבי הפרובינקיה הנוכרים:

1.       עויינות ליישוב היהודי: כל הנציבים הרומאיים היו הלניסטיים, שכן תרבות רומא היא הלניסטית. מכאן כי במקרים רבים הם העדיפו לתמוך בתושביה הנוכרים של יהודה, איתם היו ליהודים סכסוכים תכופים. בשל יסודות מרדניים שהחלו צצים בקרב היהודים, החלו הנציבים לגלות ניכור ועויינות ליישוב היהודי בפרובינקיה.

2.       עול כלכלי, עושק ומעשי שחיתות: הנציבים לא פספסו שום הזדמנות לצבור הון ורווח כלכלי מתפקידם. לרוב מיד עם עלייתם לשלטון הם גבו מיסים כבדים שהטילו עול כבד על התושבים. כמו כן, הם לקחו שוחד במקרים רבים, מינו כוהנים גדולים למרבה במחיר ושדדו את בית-המקדש  במקרים רבים. אירועים אלו עוררו זעם רב בקרב היהודים.

3.       פעילות נגד תנועות משיחיות ומורדים: ביהודה היו אלמנטים רבים שנתפסו כאויביה של רומא בשל נטייתם לערער את הסדר הקיים. למשל: יוחנן המטביל, ישו והשומרונים נתפסו על-ידי הנציב כסכנה לשלטונו בשל התסיסה שעוררו בקרב הציבור. במקביל היו גם קבוצות מחתרתיות (מעין כנופיות של יהודים) אשר התנגדו לשלטון הרומי, לשחיתות, לעול המיסים ולעושק. מורדים, דוגמת משפחת חזקיה הגלילי כונו על-ידי הרומאים "ליסטים" ופעלו נגד השלטון הרומי. הוצאתם להורג התסיסה מאוד את העם.

תקופת הנציבים הראשונים (6 – 44 לספירה)

תקופת הנציבים הראשונים הייתה ברובה נוחה ליהודים ובמהלכה לא היו מתחים משמעותיים. רוב הנציבים בתקופה זו כיבדו את המסורת היהודית. עם זאת היו נציבים שדרדרו את מערכת היחסים העדינה והשבירה שבין הרומאים ליהודים, למשל:

·         הנציב החמישי – פונטיוס פילאטוס (26 – 37 לספירה):

• הכניס יחידות צבא לירושלים שנשאו תמונות של הקיסר צמודות לדגלי הצבא ובכך פגעו ברגשות היהודים.

• השתמש בכספי המקדש כדי לבנות אמת מים לירושלים. העם ראה בנטילת אוצרות בית-המקדש כפגיעה וחילול קודשי בית-המקדש. למרות התנגדות היהודים לבניית אמת המים ושוד בית-המקדש, נערך פונטיוס פילאטוס בכוח רב לדכא את ההתנגדות ולבסוף בנה את אמת המים על-פי תכנונו.

• הוא היה הנציב שדן את ישו למוות בצליבה, משום שראה בפעולותיו של ישו סכנה לקיום השקט והסדר בפרובינציה.

·         הקיסר גאיוס קליגולה (37 – 41 לספירה):

דרש מכל תושבי הקיסרות להעריצו כאל והורה על הצבת פסלו בבית-המקדש בירושלים. לבסוף הפקודה לא בוצעה בשל חששו של נציב סוריה מתגובת היהודים ובשל התערבותו של אגריפס (נכדו של הורדוס שהיה מקורב לקיסר). למרות זאת, הפרשה הותירה משקעים מרים בקרב היהודים.